<h1>נמוקי יוסף — קידושין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[קידושין ל"א ע"א] עבידנא יומא טבא. כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שמכאן היה למד ר"ת ז"ל שהנשים שעושות מצות עשה שהזמן גרמא שמברכות ואין בברכתן משום ברכה לבטלה, דרב יוסף ודאי מברך היה במצות, דאי לא למה הוה עביד יומא טבא לרבנן, שהרי מפסיד בברכות, ואמרינן בבבא קמא [ל' ע"א] מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות. והרב ר' יצחק הידוע בעל התוספות השיב עליו בהרבה ראיות, עד שלא נשארה ראיה מספקת לר"ת ז"ל. ומ"מ ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר דכיון דר' יוסי ור' שמעון סברי דנשים סומכות רשות [ר"ה ל"ג ע"א] ומשמע דהלכתא כותייהו, אם רצו מברכות. והסכמת הראשונים ז"ל כך היא, דמסתמא מיכל בת שאול [עירובין צ"ו ע"א] מברכת היתה בהנחת תפלין, וכן הסכימו רוב האחרונים ז"ל דמברכות כיון שנוטלות שכר, מדאמרינן הכא גדול המצווה ועושה וכו' משמע שאע"פ שאינו מצווה שכר הוא נוטל, וכיון שבכלל המצוה הן מברכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, מדאמרינן [ר"ה שם] אין מעכבין הנשים מלתקוע ביום טוב, ואע"פ שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות ש"מ צורך מצוה הוא לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן. וכי תימא היאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו. איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהי נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצו למימר וצונו. והא דאמרינן בירושלמי [שבת פ"א ה"ב] כל העושה דבר ואינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל, שהוא מוסיף על התורה. אבל מי שעושה מצות התורה אע"פ שלא נצטוה הוא בהן, כגון נשים וגוים, מקבלים הם עליהם שכר. דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף ח:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] במכר לא קנה. כגון קרקע, דקיימא לן [כ"ו ע"א] קרקע נקנה בכסף, אינו נקנה בכך, דלאו מידי יהיב ליה. בתרומה יצא וכו'. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ובגמרא פריך מאי שנא תרומה. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי האי כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה. ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי, דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ז' ע"א] אשה אמר רחמנא. כי יקח איש אשה. אתתא לבי תרי לא חזיא. וכיון דליכא למתלי דאתני הכי אי בעינא למנסבא לגברא אחרינא, דהא לא חזיא לבי תרי, על כרחך כי אמר חצייך חצייך ממש קאמר ולקדשה פלגא בלחוד קא נחית, הילכך אינה מקודשת. ולא מצית אמרת נפשטו קדושין בכולה, כדאמרינן גבי מי שהקדיש אבר בהמה שכולה עולה אם הוא אבר שהנשמה תלויה בו, דשני אשה דאית דעת אחרת ומעכבא, דאינה נקנית אלא מדעתה. וכיון דלא קבלה קדושין אלא אדעתא דפלגא לא תפסי כלל, דאשה אמר רחמנא. אבל גבי בהמה אינו תלוי אלא בדעת המקדיש. וכיון דאקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטו קידושין בכולה. הכי אסיקנא בגמרא. הכי קאמר לה. דהא לכולי קאמר, כיון דחזיא לבי תרי. והא דקאמר לחציי, לאתנויי דאי בעי למינסב אחריתי. ואע"ג דבלאו האי תנאה מצי עביד הכי, דקיימא לן [יבמות ס"ה ע"ב] נושא אדם כמה נשים והוא דמצי למיקם בספוקייהו, אפילו הכי אהני תנאה היכא דלא מצי למיקם. אי נמי באתרא דנהיגי דלא למנסב אלא חדא אתתא, כגון אלו הארצות, דמדינא מציא מעכבא שלא לשאת אשה אחרת, דכיון שנהגו כן אדעתא דהכי אנסיבא ליה, וכאילו התנית עמו דמי. וכן קבלתי מפי מורי. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין כ"ג ע"ב] שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו. והא מילתא איבעיא בנדרים [ל"ה ע"ב]. אנן לא מצינן עבדי. דישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, שיהיו הם עובדים את העבודה לא בשביל עצמם ולא בשביל אחרים. הילכך שיהיו כהנים שלוחי דידן אי אפשר. ולפיכך עבד כנעני לרבי שמעון בן אלעזר דלא מצי לקבל גטו מיד רבו שלו משום דלא סבירא ליה גטו וידו באין כאחד אלא על ידי אחרים דוקא, מכל מקום הואיל שיכול לקבל גטו של חבירו מיד רבו של חבירו יכול למנות שליח לקבל גטו מיד רבו שלו, דהא שייך בתורת שליחות גט.
<h2>דף כט:</h2>
[קידושין כ"ח ע"ב] מתניתין. רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה, אמירתו לגבוה וכו'. לאו למימרא שיהא לכל דיניו כמסור ממש, אלא לענין קניה בלבד הוא דאמרינן הכי. ותדע לך דהא קיימא לן [נזיר ט' ע"א] כבית הלל דאמרי יש שאלה להקדש, ואילו המקדיש ומוסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו, וכדאמרינן בנדרים [נ"ט ע"א] דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, ואקשו מתרומה דבטלה באחד ומאה ואע"ג דיש לה מתירין שהרי יכול לישאל עליה, ופרקינן בתרומה ביד כהן עסקינן, כלומר דלאחר שנתנה ביד כהן שוב אינו יכול לישאל עליה מפני שכבר גמר ומחל על כל טעות שבה. אלמא דכל שיש שאלה בהקדש לאו דוקא כמסירה ממש הוא, אלא לענין קניה בלבד הוא דאמרן להיות האמירה גומרת קניה בהקדש כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט. גמרא. כיצד רשות גבוה בכסף. כלומר דמעות הקדש קונות.
[קידושין כ"ט ע"א] עד שימשוך [בשור] ויחזיק. בבית. משכו במנה. משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה. ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר. עד שעמד במאתים נותן מאתים. דכי איקר ברשותיה דהקדש איקר הואיל ולא נתן מעות. וקם לו. דאלמא קנין גבוה בכסף. לא יהא כח הקדש חמור. כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים, שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל, בהקדש נמי דיינינן הכי. פדאו במאתים. כלומר שנתן המעות ולא הספיק למשכו. ואיכא למידק למה לי למיתן גזבר מעות, תיפוק לי באמירה של קציצת מעות של מוכר, דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט אפילו במכר איתמר, כדאמרינן פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"ב] גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא ואמר ליה אבוה אמטייה לגזבריה ולא תשימיה את אלא לישימו אינהו דאמירתי לגבוה וכו'. ואפילו במקום דאיכא רווחא להקדש משמע הכא דלא סגי באמירה, דאמרינן פדאו במאתים וכו', דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא. ואיכא למימר דכל היכא דאיכא רווחא להקדש בשעת שומא הוי כעין נדר ושייך ביה אמירתי לגבוה וכו'. והכא היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר. ולפיכך דוקא פדאו, ואע"פ שנשתנה השער לאחר מכן מה בכך, כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן והיה יכול לחזור מדבורו. כן כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב, הנכון דמדינא קציצת דמים שהמוכר או הלוקח קוצץ עם הגזבר לא חשיבא אמירה לגבוה. ולא נחית להכי, דא"כ בין דאית ליה פסידא במילתא בין דלית ליה פסידא לא מצי הדר ביה. אלא דרבנן הוא דגזור שיקיים דברו שקצץ, משום דדמי כאמירה לגבוה. וכי אמור רבנן, היכא דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא אחמור עליה לחיוביה דלא ליהדר ביה. והיינו הך דהכא, דכיון שנשתנה השער מצי הדר ביה עד דאיכא כסף או משיכה. וההיא דהתם בשלא נשתנה השער עכ"ל. ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו [כ"ז ע"א], אמר אחד הרי הוא שלי בעשר וכו' ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר משום דאמירתי לגבוה וכו'.
